עופר מאיר
בדיחה רפואית עתיקה גורסת שהחיים הם מחלה חשוכת מרפא המועברת במגע מיני. גם אם נהיה יותר רציניים לרגע, אין כל דרך (ככל הידוע, עד כה) לחיי נצח וגם אין כמעט טיפולים רפואיים או תרופות שכוללים 0% סיכונים בלבד.
בקצה הדרמטי אפשר למצוא תכשירים כימותרפיים נפוצים שבעבר נעשה בהם שימוש נרחב. במקביל להצלחתם להכניע את הגידול, הם מעלים מאוד את הסיכון לפתח כעבור זמן קצר אי ספיקת לב דוהרת שתסתיים במוות – מקרה פרטי מצער של "הניתוח הצליח והחולה מת" (לאחר שהחלים מהסרטן, המטופל מפתח בעיה לבבית חמורה ומת כתוצאה ממנה).
אך גם בקוטב היומיומי ניתן למצוא דברים יותר טריוויאליים וכאילו בטוחים, כמו הורדת חום או טיפול בכאב ראש באמצעות אופטלגין (Dipyrone) – משכך הכאבים הנפוץ שבישראל נמכר ללא מרשם, נוטלים אותו ללא מחשבה מיותרת ולכאורה אין הבדל ממשי בינו לבין אקמול או אדוויל.
למעשה, לאופטלגין יש תופעת לוואי נדירה וקטלנית הנקראת אגרנולוציטוזיס (agranulocytosis) – דיכוי של מח העצם שגורם להתפתחות מהירה של נויטרופניה (מחסור בתאי דם לבנים) ועלול להביא למוות. בשפה עממית התופעה מכונה בקיצור "הרעלת אופטלגין".
הסיכון לפתח אגרנולוציטוזיס הוא אמנם נמוך (הערכות מחקריות אומדות את שיעורו ב-1:מיליון מטופלים/שבוע ועד 3,000:1 מטופלים/שנה) – אבל כאשר הוא מופיע באופן חריף, הוא עלול להיות קטלני. זו הסיבה שבארה"ב, בבריטניה, באוסטרליה וביפן אופטלגין אסור בשימוש ואילו בגרמניה, לדוגמה, ניתן להשיגו רק באמצעות מרשם רופא.
בדיוק כשם שאני לא יכול להימנע באופן מוחלט מתאונות דרכים אם אני מבלה הרבה בכבישים, אבל אני בהחלט יכול לצמצם ולהפחית משמעותית את הסיכונים שלי (הקפדה על חוקי התנועה, נסיעה במכונית בטוחה במקום באופנוע כבד, הימנעות מנהיגה כשאני עייף וכד') – כך ניתן, באופן אקטיבי, להעלות את הבטיחות הטיפולית שלי ולהנות מפרופיל סיכונים נמוך יותר.
אז מה אפשר לעשות עם תופעות לוואי נדירות יותר ופחות, וההבנה שכל טיפול כרוך בסיכונים ועלול לגרום לאפקטים בלתי רצויים? הדרך הכי טובה היא כמובן להישאר בריא, לא לחלות או להיפצע ולא להזדקק לטיפול רפואי. בהנחה שזה לא הצליח, הדרך השנייה הכי טובה, כוללת כמה אופציות:
תקשורת מפתח משמעותי בניהול סיכונים הוא קיום תקשורת נאותה: לספר לרופא על אלרגיות, על ניסיון עבר בשימוש בתרופות, על תגובות לתרופות, על היסטוריה רפואית בכלל. להקשיב להנחיות שלו, לשאול אותו על בחירת הטיפול, לאתגר אותו בשאלות על אלטרנטיבות, על מחירים (במונחי סיכון, במונחי בריאות, גם במונחי כסף). לשאול שאלות אם אני לא מבין משהו. לספק היסטוריה רפואית מלאה ומדויקת, כולל אלרגיות, ניתוחים בעבר ותרופות עדכניות.
דגלים לפעמים דימום מהאף הוא רק דימום מהאף וזה לא נורא ולא מטריד. אבל לפעמים דימום מהאף יכול להיות סיבה להגיע למיון. אפשר לשאול את הרופא שאלות קונקרטיות ולבקש "דגלים אדומים": האם יש דברים מיוחדים בתרופה שרשמת לי זה עתה? עניינים שכדאי לשים אליהם לב במצבי? תופעות לוואי שדורשות התייחסות מיוחדת? לא להתבייש לדון בסיכונים וביתרונות הפוטנציאליים של טיפולים ותרופות. אם הרופא חושב שאני נודניק או לא מתייחס אלי ברצינות – להחליף רופא.
עניין לגלות עניין במחלה שלי יכול מאוד לסייע לי להתחבר לתחום, להבין אותו, להיות "שני צעדים לפני הרופא", לזהות מבעוד מועד סימפטומים, להכיר טיפולים, לשלוט בגורמי הסיכון שלי, להבין מאיפה אני בא ולאן אני הולך. ללמוד על המצבים הרפואיים שאני סובל מהם, על התרופות שאני מקבל (ושקיימות בתחום) ועל הטיפולים. כשאני לוקח תרופה לראשונה, לקרוא את העלון לצרכן.
שינויים להיות ער לשינויים – בייחוד חדים ופתאומיים, אבל לא רק – הוא מפתח נוסף למניעת הסתבכות ולהפחתת סיכונים. מיגרנה חזקה למי שסובל ברגיל ממיגרנות היא עניין שגרתי (וכואב). אבל מיגרנה פתאומית למי שמעולם לא חווה כאב ראש, צריכה להדליק נורה אדומה – וייתכן שכדאי לברר את מקורה או להידרש לבירור רפואי במהירות.
היענות אקטיבית היענות לטיפול היא משהו שרופאים תמיד שמחים שהוא מתרחש, משום שהוא מאפשר לטיפול שהם רשמו להיות הכי יעיל שניתן (ואם הוא לא עובד – לדעת שזה קורה חרף מינון מלא ומדויק). נטילת תרופות בזמן, קיום המלצות לאורח חיים וגם להיפך (דיווח על קושי להתמיד בנטילת התרופה או על קושי לייצר הרגלים חדשים או לשמור על אורח חיים רצוי) מאפשר לדייק את הטיפול ומעלה את בטיחותו.
שיתוף לא להישאר לבד עם הקושי ולשתף בכך את הרופא, את נווט הבריאות, איש מקצוע, בן משפחה, חבר או מישהו עם מצב בריאותי דומה הוא דבר חשוב שיכול לסייע מאוד לבטיחות ולהתמודדות עם מחלה. הרבה פעמים משהו נראה לנו לא בסדר או לא ברור – ומבט חיצוני יכול לתת לנו פרספקטיבה מותאמת יותר, שתסייע לנו להשלים עם המצב או מוטיבציה ללכת ולשנותו.
בלי בושה רגש הבושה לא תמיד מסייע לנו, אולי להיפך. במקרה של בעיה רפואית, בושה יכולה להיות לנו ממש לרועץ – ואין סיבה להתבייש בשום דבר שקורה לנו בגוף. הכל טבעי, הכל כבר קרה לאלפי אנשים ונשים לפנינו. התבקשנו לעשות ספורט כל יום ולא הצלחנו לזוז מהספה? קורה. לספר על כך. הכאבים בצד הבטן ממשיכים למרות שקיבלנו תרופה חדשה ומבטיחה? להגיד. יש לנו תופעת לוואי מוזרה ואם נספר אותה יחשבו שאנחנו מטורפים? שיחשבו. מקסימום יצליחו לעזור לנו.
